<h1>סמ"ק מצוריך סימן רס"ט</h1>
<h2>דף יג.</h2>
עוד שם עבד כנעני נקנה בכסף בשטר ובחזקה דהוקש לקרקעות, ומה היא חזקה שישתמש בהן בפני רבו כגון שהתיר לו מנעלו או הנעיל לו מנעלו או שהוליך כליו אחריו לבית המרחץ או הפשיטו או גרדו או הלבישו או הגביה רבו וכן אם הגביה הרב את העבד קנהו ותקפו והביאו אצלו קנה אם החזיק בו שלא בפני הרב צריך שיאמר לו לך חזק וקני, עבד קטן הרי הוא כבהמה ונקנה בדברים שהעבדים נקנה בהם לפיכך נקנה במשיכה אע"פ שלא תקפו.
<h2>דף יג:</h2>
מצות עשה לדון בדיני מקח וממכר שנאמר (ויקרא כ"ה) וכי תמכרו ממכר לעמיתך. אמר ר' יוחנן דבר תורה מעות קונות אחד בהמה ואחד שאר המטלטלין אבל חכמים תקנו שלא יקנו המטלטלין אלא בהגבהה הדברים שדרכן להגביהן ושאין דרכן להגביהן נקנין במשיכה כדאיתא פרק הזהב, עכ"ל ס"ג (מ"ע סי' פ"ב). אמר ר' יוחנן דבר תורה וכו' ומפני מה אמרו משיכה קונה גזירה שמא תיפול דליקה באונס ואי מוקמת ליה ברשותיה מסר נפשיה וטרח ואי לא לא מסר נפשיה ויציל ויאמר נשרפו חטיך בעליה. אמר רב חסדא כדרך שתקנו משיכה במוכרין — פי' שהמוכר יכול לחזור בו — כך תקנו משיכה בלקוחות — פי' שיכול לחזור בו הלוקח דכל שכן כי מוקמת נמי חזרה ברשות לוקח מסר נפשיה המוכר וטרח ומציל שאם יראה הלוקח דליקה באה יאמר חוזרני בי, ואומר רבינו תם (ד"ה אי) דאפילו לאחר שנשרפו יכול לחזור בו כדמוכח בפ' אותו ואת בנו (חולין דף פ"ג) דתנן בד' פרקים משחיטין הטבח בעל כרחו כו' ומביאה לקמן. ואומר ר"ת דאפילו מי שפרע ליכא כשחוזר בו מפני שמפסיד הכל ולא שייך מי שפרע אלא כשחוזר בו משום יוקרא וזולא דאם כן מה הועילו חכמים בתקנתם אלא לרשעים דאין חוששין במי שפרע דצדיקים לא יחזרו בהם ועוד הביא ראייה מההיא עובדא [לקמן מ"ט ע"ב] דההוא גברא דיהיב זוזי אחמרא ושמע דבעו למינסבי בי פרזק — פי' שופט העיר — אפיל — אתא לקמיה דרב חסדא אמר ליה כדרך שתקנו משיכה במוכרין כו' ולא מסיק עלה קביל עלך מי שפרע, ויש דוחין הראיות ומכל מקום הכי הלכתא, עכ"ל התוספות בפרק הזהב.
איתמר הנושא ונותן בדברים בלא מעות רב אמר אין בהם משום מחוסרי אמנה אם יחזור בו ורבי יוחנן אמר יש בהן משום מחוסרי אמנה וכל החוזר בו בין לוקח בין מוכר אף על פי שאינו חייב לקבל מי שפרע אמר אין רוח חכמים נוחה הימנו והלכה כרבי יוחנן לכן מי שאמר לחבירו ליתן לו מתנה ולא נתן הרי זה ממחוסרי אמנה ומפרש רב פפא דברי רבי יוחנן במה דברים אמורים במתנה מועטת שהרי סמכה דעתו של מקבל שהבטיחו אבל במתנה מרובה אין כאן חסרון אמנה שהרי לא האמין זה שיתן לו דברים אלו עד שיקנה אותן בדברים שקונין בהם, ואומר בירושלמי (ב"מ פ"ד ה"ב) לא שנו אלא בעשיר אבל בעני נעשה נדר, לס"ג. הכי איתא בירושלמי (שם) רבי יעקב אמר בא ליתן מתנה לחבירו ובקש לחזור בו מותר לחזור בו אלא בשעה שאמר צריך לאומרו בדעת גמורה ומן בתר כן אם חזר בו יחזיר בה הוא דתימא בעשיר אבל בעני נעשה נדר רב מפקיד לשמעיה אימת דאימר לך תתן מתנה לבר אנש אי הוי מסכנא הב ליה לאלתר ואי הוא עתיד מימלך בי תנינית. עכ"ל.
<h2>דף לז.</h2>
המוכר לטבח בהמה ונמצאת טריפה אם נודע בו שהיתה טריפה כשלקחה הרי זה מחזיר לו הטריפה השחוטה והמוכר מחזיר לו הדמים אבל אם אין ידוע המוציא מחבירו עליו הראיה, הוגלד פי המכה קודם שחיטה נטרפה וכן סירכא בידוע שג' ימים קודם שחיטה ואם בתוך ג' ימים מכר הרי זה מקח טעותא). א) אשה מכרה לחברתה תרנגול ומצא בתוך הקורקבן מחט ונטרפה התרנגול ומו' ז"ל חייב המוכרת לשלם המעות שקבלה שמקח טעות היה, עכ"ל.
<h2>דף מט.</h2>
המקנה מעות או מטלטלין על גבי קרקע אם אינם ברשות המקנה לא קנה שאין אדם מקנה דבר שאינו ברשותו וכן פקדון שכפר בו הנפקד אינו יכול אמנם לפר"ח דפירש דכתבינן הרשאה אמטלטלין דכפריה יכול להקנותו.
אין הלכה כלשון ראשון דנהרדעי שאומרים (ב"ק דף ע') שאין כותבין הרשאה אמטלטלין דגזרינן אפילו לא כפרי. כתב רבינו חננאל (שם ד"ה אמטלטלין) עכשיו נהגו העולם לכתוב הרשאה אמטלטלי דכפריה ואין חוששין לטעם דמחזי כשיקרא וכן פירש ר"י (שם) דדוקא בקיום הגט חיישינן דילמא מחזי כשיקרא ולא במקומות אחרים וכן משמע פרק האשה שנתארמלה (כתובות דף כ"א).
אילו הן דיני הרשאה מסקינן בפרק מרובה אדם שהיה לו תחת יד אחר קרקע או מטלטלין (או) פקדון ורצה לעשות שליח לדון עם זה להוציא מה שיש לו מידו הרי זה כותב לו הרשאה וצריך לקנות לו מידו שהרשהו ואמר ליה דון כל דיני (חינם) והוצא לעצמך וכיוצא בעיניין אילו ואם לא כתב לו אינו יכול לדון עמו מפני שזה אומר לו אין אתה בעל דיני ואע"פ שכתב לו כן אינו אלא שליח שכן פוסק שם והילכתא שליח שוויה וכל ההוצאות שיוציא השליח על הדין שהורשה בו הרי המשלח חייב בהן שכך כותבין בהרשאה כל שתוציא בדין הרי עלי לשלם אמר אביי אם הקנה לזה המורשה שליש או רביע מה שיש לו ביד חברו הרי זה דן על הכל.
אומר ר"י דתקנת הגאונים עיקר דיכול להרשות על מלוה דפסקינן בפרק מרובה (ב"ק ע' ע"א) דשליח שוייה דנהי ד[א]ינו יכול להקנות הלואתו כשנותנין לשליח יכול לעשות שליח שזה הוא לעצמו ועל כרחך כן הוא שאין טעם ההרשאה תלוי בקניין דהא קיימא לן כאיכא דאמרי דאמטלטלי דגזלי' כי לא כפריה כתבינן אע"פ שאין יכול להקנותו כמו שאין יכול להקדישו דקיימא לן כר' יוחנן דאמר גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינן יכולין להקדיש כדמשמע פרק קמא דב"מ (דף ז').
ועוד תקנו הגאונים שכותבין בהרשאה והקניתי לו ד' אמות קרקע בחצרי ואע"פ שאין לו קרקע ופירשו הקדמונים שאין לך אדם שלא יהיו לו ד' אמות בארץ ישראל ואין נכון זה הטעם שהרי אותו חלק אינו ברשותו ומפרש ר"ת (ב"ב דף מ"ד תו' ד"ה דלא) שדבר זה מועיל מטעם הודאת בעל דין כמאה עדים דמו והרי הודה שיש לו קרקע ואין לחוש למחזי כשיקרא כדמשמע בפרק מי שמת (שם דף קמ"ט) שכיון שהודה איסור גיורא שהמעות שהפקיד לרבא שהם של רב מרי בנו הוצרך רבא ליתנן לרב מרי אע"פ שהיה משקר וגם טעם זה אינו הגון למבין, וכתב רבינו משה על זה (הלכות שלוחין ושותפין פ"ג ה"ז) כי הגאונים עצמן שתקנו תקנה זו כתבו על זה שאין אומר יקוב הדין את ההר ואינה אלא לאיים הנתבע ואם רצה (לשאל) [לדון] בהרשאה וליתן נפטר לפי שאין זה פחותה משליח שעשאו בעדים שהזכרנו לעיל אבל אם לא ירצה הנתבע לדון עמו אין כופין אותו ולא להשביעו עד שיבא בעל דינו, ובמלוה על פה שכפר בו לא תקנו שיכתוב עליה הרשאה.
<h2>דף נז.</h2>
הלכה כשמואל דאמר האחין שחלקו הרי הן כלקוחות ואין להם דרך זה על זה ולא סולמות זה על זה פירש ר"י (דף ז' תוד"ה ולא סולמות) שלקח זה בית וזה עליה אין לסמוך בסולם בכותל של זה לעלות לעלייתו ולא חלונות זה על זה לערער על סתימת האורה ומה שאמרנו שצריך להרחיק מנגדו כדי שלא יאפילו מדבר באדם אחר, וגם במחזיק באורה של כמה שנים ולא אמת המים זה על זה שכיון שחלקו ולא נשאר באחד מהם זכות בחלק חברו ויפסיק אמת המים מחלקו וסותם את החלונות אבל שנים שקנו שדה משני אנשים או משני אחים אין לאחד מהם להפסיק אמת המים ולא לשנות דבר מן המקום שהחזיקו בהם המוכרים.
